יוטה - חלק 2

אחרי Fishlake המהמם, עזבנו את Torrey, Utah לא לפני שיאיר ואני רצנו בבוקר, לצד ביזונים, פרות וסוסים וברקע הרים.

הפעם הכיוון היה – היי דרומה, היי דרומה, היי דרומה ל... ברייס.

לפני כן, עברנו במונומנט הלאומי גרנד סטיירקייס אסקלנטה Grand Staircase Escalanta National Monument, שזה בעיקר נוף משגע בדרך לברייס, שנראה כמו מדרגות עצומות שיורדות מרמת קולורדו לכיוון דרום.

בדרך עברנו בבית קפה בשם Kiva, ששוכן בלב כל היופי הזה ולכן כה מיוחד. הקפה גם היה לא רע, וקנינו כמה מאפים טובים.

בלילה ישנו ליד אסקלנטה, בחניון לילה סופר יוקרתי, עם קולנוע דרייב אין, שירותים ומקלחות מפנקים עם מגבות, סבונים ושמפו, קרמים, מייבשי שיער ועוד. המחיר בהתאם, אבל היה נחמד להתפנק קצת. מעבר לזה, אין הרבה הבדל מחניון לילה "רגיל". טבלנו בבריכה ובעיקר בג'קוזי, ולא הלכנו בערב לראות בדרייב אין את הסרט מועדון ארוחת הבוקר, פחות מתאים עם הילדים... אולי בגלגול הבא או כשהגוזלים יעזבו את הקן ונטייל בלעדיהם.

בבוקר נסענו לכיוון הפארק הלאומי ברייס, עוד אחד מהפארקים הלאומיים שנמצאים במדינת יוטה ומההיי-לייטס של הטיול. מסתבר שברייס הינו פארק לאומי בדיוק מזה 100 שנים.

הגענו לחלק הצפוני של ברייס, שם יש מסלול בשם Mossy Caves. התחלנו לעשות אותו, והתחיל לרדת גשם, אז מיהרנו מהר לחזור. עדיין היה יפה מאד, וההודוס Hoodoos המייחדים כל כך את ברייס, כבר נגלו לעינינו, באופן חלקי כמובן. למערה לא הספקנו להגיע בסוף המסלול, אבל כן ראינו את המפל.

בערב הגענו לעיירה טרופיק Tropic, כמה דקות נסיעה, מזרחה מברייס – שם היה חניון הלילה שלנו למשך 3 לילות. אכלנו ארוחת ערב במסעדת פיצה לא רעה במרחק 5 דקות הליכה מהחניון, ולקחנו טייק אווי של כל מה שלא הצלחנו לסיים. ירד לא מעט גשם במהלך אותו יום, וקיווינו שייפסק כדי שנוכל לטייל בברייס בלי בעיה.

אז הגשם לא נפסק לחלוטין. אבל למחרת בבוקר השמש זרחה ואנחנו נסענו לפארק ברייס כדי לעשות מסלול הליכה שמשלב למעשה בין שני מסלולים – Navajo Trail ו- Queen’s Garden Trail. הוא כולל ירידה למטה לקניון, הליכה יפה בו, ועליה למעלה ממקום אחר. המסלול הזה מחבר למעשה בין Sunset Point ל- Sunrise Point, שתי נקודות תצפית יפהפיות על קניון ברייס וההודוס המיוחדים שבו.

ההליכה לא תמיד הייתה פשוטה, והיו רגעים קשים, אבל סה"כ מסלול של כ- 4.5 ק"מ שעבר בהצלחה, עם לא מעט תלונות ובכי מצד איתן בעיקר לקראת הסוף (אפשר להבין אותו), ועם גיא שסחב את אלה במנשא מרבית המסלול. הנוף לא הפסיק לשגע אותנו כמה שהיה מיוחד, ואנחנו לא הפסקנו לצלם.

חזרנו אחה"צ לחניון לילה, ישר לטבילה בבריכה.

בבוקר נסענו לחלק הדרומי של פארק ברייס, ולפי צבע השמיים והעננים, הבנו שאין לנו הרבה זמן לפני שיתחיל לרדת גשם – וכך היה. מה שכן, הספקנו לחזות עוד קצת בפלא הטבע הזה, מזוויות נוספות שלא ביקרנו בהן יום קודם.

אכלנו ארוחת צהרים קלה בתוך הקרוואן, ובצהרים המאוחרים חזרנו לעיירה טרופיק, עשיתי כביסה במכבסה לא רחוקה (ונרטבתי לגמרי כשחזרתי איתה לאוטובית – קצת גשם ומיד הכל שם נהרות, יותר גרוע מאצלנו נושא הניקוז), והעברנו את הזמן בעיקר בתוך האוטובית בגלל הגשם. כשהפסיק הגשם יצאנו החוצה ואיתן שיחק עם הדינוזאורים שלו בשלוליות, עם דמיון וקסם רב.

אחרי הלילה השלישי, וריצת בוקר של יאיר ושלי, נסענו לכיוון הפארק הבא במדינת יוטה – פארק זאיון (שאת שמו נתנו לו המורמונים שהתיישבו באזור).

החלטנו לנסוע דרך Cedar City כדי להצטייד בסופר רציני, וגם כדי להגיע לחלק הצפון מערבי של הפארק, איפה ששוכן Kolob Canyon. ניצלנו את הזמן לתספורת לאיתן בזמן שהאחרים עשו קניות בסופר (איתן התעקש שחייב להסתפר, ואנחנו הסכמנו שמאד כדאי). כאות הערכה, הסכמנו לקנות לאיתן תחפושת של באטמן, אותה הוא לבש במלואה ברגע שרק יכל.

לאזור Kolob Canyon לא ממש יכולנו להגיע בגלל כביש סגור עקב נזקים החורף הקודם. אז נסענו כמה דקות עד שכבר אי אפשר לעבור יותר עם רכבים, צילמנו, והמשכנו הלאה לכיוון חניון הלילה שלנו בעיר וירג'ן Virgin, כרבע שעה נסיעה מפארק זאיון.

הגענו לחניון הלילה, איתן נלחם בפשע הזורם ברחובות וירג'ן סיטי יחד עם קורקינט הבועות שלו ועם אלה בתפקיד רובין.

בבוקר יום חמישי קמנו, אחרי ארוחת בוקר לילדים הקטנים שיחקו קצת בגינת השעשועים שבחניון הלילה, ואז נסענו עם האוטובית לעיירה ספרינגדייל Springdale (לא לפני שראינו זחל זחלילי עצום ליד האוטובית), ממנה נכנסים לפארק זאיון, בשאטלים או רגלית.

נסענו עם השאטל עד לנקודה הכי צפונית, שם עשינו מסלול הליכה של קצת פחות מ- 4 ק"מ, לצד נהר וירג'ן.

ההליכה לא הייתה קשה במיוחד, אבל בשלב מסוים התחיל לרדת גשם ודי פחדנו שיתחזק הגשם ויהיה שם שטפון (מה לעשות שכל כמה מטרים יש שלטים של סכנת שטפונות בגשם...), אז הזדרזנו כמה שיכולנו לחזור.

בדרך ראינו הרבה מאד סנאים (וגם כמה אילים), כמה מהם די מדושנים, כנראה מכל השאריות שמקבלים לאכול מכמות האנשים המטורפת שמטיילת שם.

ביום שישי בבוקר ההורים שלי יצאו מוגאס, אליה הגיעו בחמישי בצהרים – ועם הפרש של שעה בין וגאס (נבדה) לבין זאיון (יוטה), הם הגיעו ב12:00. כל הבוקר עד שהגיעו איתן שיגע אותנו והתחרפן כבר שסבא וסבתא יגיעו... וכשסוף סוף הגיעו – השמחה היתה אדירה וההתרגשות גדולה (בכל זאת לא התראינו קצת יותר מחודשיים וחצי...).

אחרי חיבוקים ונישוקים, ההורים השאירו את האוטו השכור שלהם בחניון הלילה שלנו, ונסענו כולנו ביחד עם הקרוואן לספרינגדייל, שם הזמנו אופניים לכולנו באחת ממיליון חנויות האופניים שבעיירה. לפני שיצאנו עם האוטובית כולנו, נתקלנו לראשונה בתקלה בהרחבה האחורית של הקרוואן שלא הסכימה להיסגר.

בסוף הצלחנו לסגור אותה, ונסענו.

אספנו את האופניים והתחלנו את המסע שלנו לכיוון הפארק ובפארק. שניה לפני שהתחלנו ברכיבה בשבילי הפארק, עצרנו לאכול ארוחת צהרים – כריכים שהכנתי מראש. היינו מבסוטים, הוצאנו את האוכל ואכלנו בהנאה, עד שהגיעו מספר מטיילים (יפנים? יתכן) שהיו מדוגמים עם חמגשיות צבעוניות, ריחניות ויפות ונראה שגם טעימות. באותו רגע הכריכים שלי כבר לא נראו כזה להיט... אבל עדיין נאכלו בהנאה.

טיול האופניים היה יפה, היה קשה, ובעיקר היה כיף. וכאן המקום להזכיר שרכבנו עם סבא דני אלוף הרכיבה (בן 79, כן?), ועם סבתא אופירה אלופת השחייה שגם מככבת בעוד ענפים, מסתבר (בת 74, כן?). למרות שהיה קשה (עלייה אמנם יחסית מתונה בחלקה, כל הדרך עד שהסתובבנו), כולם רכבו כמו אלופים, חוץ כמובן מאיתן ואלה שישבנו להם בכיף בטריילר (ריקשה) שגיא סחב עם האופניים שלו. הנופים היו משגעים, ואפילו ירד עלינו קצת גשם.

אחרי שהחזרנו את האופניים, עצרנו לקפה וגלידה מוצדקים בהחלט, שהחזירו קצת סומק ללחיים לכולנו.

כשחזרנו לאוטובית נשמע צפצוף חזק מאד מתוכו, והבנו שיש בעיה. התקשרנו לחברת ההשכרה, ואחרי שיחה של כמה דקות עלינו על הבעיה – מדובר היה באזעקה על רקע של דליפת גז. גיא איפס את הצפצוף, איווררנו את האוטובית (בזמן הזה כל היתר ישבו להם בכיף לצידו, בחוץ, על כסאות הקמפינג) – ואחרי כחצי שעה יצאנו לדרך חזרה לחניון הלילה.

הספקנו להתקלח ולהתארגן, ובשבע כבר היינו במסעדה במרחק 3 דקות נסיעה מחניון הלילה ומהמלון הצמוד בו ישנו סבא וסבתא, בשם Balcony One. אבא-סבא דני עשה שתי הקפצות עם האוטו שלו כדי שלא נצטרך לנתק את החיבורים ולהזיז את האוטובית, במיוחד עם התקלה של ההרחבה שלא הסתדרה. המסעדה הייתה מפוצצת, ולכן השירות היה איטי – דבר מקובל על מבוגרים אבל מסתבר שפחות על ילדים בני שנתיים וארבע, מורעבים. אבל צלחנו גם את זה, היה לא רע יחסית, הרמנו כוס לכבוד השנה החדשה, ולקראת עשר היינו כבר כל אחד במיטתו.

יש עוד חוויות לפנינו, חלקן גם כבר מאחורינו, אבל לא נערבב בין החגיגות ונדווח עליהן בפעם הבאה.

בינתיים, עייפים ומרוצים, נלך לישון.

חג שמח ושנה טובה לכולם.